יום שבת, 18 בדצמבר 2010

יומן מסע חלק 6 - "שלושת האחיות"

הבכורה - המאכזבת
ידעתי שיגיע הרגע שזה יבוא: הופעה לא מוצלחת. בכל השבועיים הראשונים הצלחתי להמנע מזה, אבל החוויה הלא נעימה הגיעה בסופו של דבר בקיבוץ מענית. בהתחלה היו מעט אנשים, ובאמצע ההופעה, כשכבר הגיע יותר קהל, לא היתה הקשבה וסבלנות, והרגשתי בשלב מסויים שאני בעצם לא מנגן עבור אף אחד, אלא רק לעצמי. זה נדיר שתחושות כאלה מגיעות כשאני על במה, כי בדרך כלל אפשר להביט סביב ולשים לב לפחות למישהו אחד שבעניין, לגמרי שם, מטה אוזן. ההתמודדות עם זה ביום חמישי הסתכמה בלהמשיך בהופעה ולסיים אותה קצת מוקדם מהמתוכנן, ולא מתוך מקום של "שבירה" אלא מתוך מקום של "יש גם כאלה". אם אין טעם ומשמעות למה שקורה, אז לפעמים עדיף שלא יהיה. אנשי המקום היו מקסימים ואחרי ההופעה גם פגשתי שם שני חברים שישבתי איתם שעה פלוס, כך שהערב נגמר דווקא בתחושה טובה. כאמור, יש גם כאלה.

האמצעית - המרגשת
יום אחרי-כן, סיפור אחר לחלוטין. מאה שמונים מעלות. קיבוץ מעברות מול 100 איש, הופעת איחוד חד-פעמית עם הריברבנד, החבר'ה איתם הקלטתי את האלבום שמעט אחריו הפסקנו לעבוד ביחד. אווירה חגיגית, חשמל באוויר, סאונד מעולה, מקום גדול ומשופץ. ניגנו עם המון תשוקה, מתרפקים על האולד דייז, משוחררים ובועטים, בסביבה ביתית ומפרגנת. היה לי מאוד מיוחד ואני שמח שעשינו את זה.

הצעירה - הכיפית
בשבת, כל צלצולי השעונים לא הצליחו להעיר את עבדכם הנאמן, המתמחה בתורת השינה העמוקה מזה שנים. התעוררתי בבהלה קלה ב-11:30, התארגנתי בשיא הבזק ודהרתי עם הרכב לכפר האמנים עין הוד. היום היה יחסית יפה והוא משך לאזור הרבה מטיילים שבאו לראות את הכרמל שלאחר השריפה הגדולה. בעלייה לעין הוד הסתכלתי שמאל וימין על העצים המפוייחים. מוזר, עץ אחד שרוף לחלוטין ולידו אחד ללא נזק בכלל. קטל רנדומליהכפר המה מבקרים. פתחתי את היום עם כוס קפה שחור, בירה חומה מאוזנת (תוצרת ביתית של דני, בעל המקום) וסיגריה. אחרי ההופעה המשכתי לפיצה ביתית הישר מהתנור ולשיחה עם בחור נחמד ומשופם, בעל כלבה בשם פיצה. הכובע התמלא בכסף מהקהל, הכרס התמלאה בעוד בירת סטאוט כהה ואחת בהירה-צהובה, והמשכתי לחיפה לצלחת אורז עם עדשים ונמנום על הספה בביתי ליומיים הקרובים.

שלושה ימים, שלוש הופעות, כל אחת שונה בתכלית מאחיותיה. המכנה המשותף הוא שהזמן עובר והמסע מתקצר. החוויות מצטברות ומעצבות, מלשון עיצוב ולא עצב כמובן. את העצב, המעט שיש לפעמים, השארתי בבית.

22:13, הדירה של לרה וניר, חיפה

2 comments:

  1. חוץ מזה שהסיפור שלך על ההופעה המאכזבת מעך לי את הלב, הוא הזכיר לי את הסיפור על אחד מגדולי הכנרים, ג'ושוע בל, שנעמד בוקר אחד ברכבת התחתית של וושינגטון והחל לנגן. במשך 45 דקות הוא ניגן כמה מהיצירות הכי יפות ומסובכות שהאנושות זכתה לשמוע. 6 אנשים נעצרו, וכ-20 אנשים זרקו מטבעות. אף אחד לא מחא כפיים.

    עמוסי, לא בכל מקום, ולא כל אחד יהיה מסוגל לתפוס ולהעריך את היופי והכנות במוזיקה שלך.
    לשמחתך, אני ועוד רבים מטים לך אוזן, ובשבילך תמיד נהיה "לגמרי שם".

    השבמחק
  2. עמוס,
    לצערי הספקתי לשמוע רק שיר ראשון שלך במענית לפני שיצאתי לרדיו. אל תתן לזה להשפיע עליך, בסופו של דבר זו ההופעה עליך תספר בראיונות כשתהיה מפורסם...
    בהצלחה בהמשך הדרך.

    השבמחק