אחרי סופשבוע ארוך וסוער בירושלים, שכלל גם שידור ברדיו הר הצופים של הופעת הלהקה באוגנדה, אמרתי יפה שלום והמשכתי לכיוון עיר המדע והתרבות, הלא היא רחובות. חבר ותיק מהבית שלומד שנה שלישית בפקולטה לחקלאות, היה המארח שלי הפעם. "שתדע לך, שיימוס, אתה הראשון מכל החבר'ה שבא לבקר אותי פה," הוא אומר. קשה להאמין. אבל מצד שני זה הגיוני קצת, אני בעצמי לא ביקרתי אותו עד למסע הזה. זה אחד הדברים שאני הכי מבסוט עליהם בהרפתקה הזו, אני זוכה בהזדמנויות פז לבקר ולראות חברים שככה סתם לא יוצא לי להתראות איתם הרבה, אם בכלל. וכולם דואגים לי במסירות, נהנים מהחברה הטובה, מזה שיש את מי לארח. פשוט תענוג.
אמיתי וניר הצטרפו אליי להופעת להקה שניה במסע, בפאב הטפטפת במעונות של הפקולטה. עמדנו שם (טוב, נכון, ניר ישב, מה לעשות, הוא מתופף) וניגנו להם שירי פולק חמים, בחוץ היה קר, המבטים של הקהל הנפלא היו חמים, הבירה היתה קרה. אבל אחרי ההופעה המקום התרוקן תוך פחות מחמש דקות, לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. ברגע שנוגן אקורד הסיום ואמרתי את ה"תודה רבה" האחרון, הקהל, שדווקא היה מאוד בעניין במהלך הערב, התפזר הביתה כאילו הכריזו על חפץ חשוד. אפשר להבין, יש לימודים על הבוקר לכולם. אבל הלו, לפחות עוד איזה שליש, לא?
אותו ערב ממש לא נגמר אז. בחניית הפקולטה אמיתי גילה לפתע לא רק שיש לו פנצ'ר בצמיג הקדמי-ימני, אלא גם פנצ'ר בצמיג הרזרבי. הצמיג של ניר לא התאים, ושלי? ניחשתם נכון, גם כן פנצ'ר. ניר – נוסע הביתה. אמיתי – תקוע איתי ללילה בעיר המדע, אין ברירה. על הבוקר נסענו לפנצ'ריה רחובותאית מן המניין וסידרנו את העניינים. לצמיג שלי שלום, אמיתי נאלץ להחליף לחדש. נו מילא, קורה.
רחובות סימלה את סוף חציו הראשון של המסע, חצי שבו כל ההופעות התקיימו דרומית לקו תל אביב, חצי פחות אינטנסיבי מהבא אחריו, וחצי שבו היו מספר לא מבוטל של בלת"מים (דברים בלתי מתוכננים): איחור האוטו בשבוע, ביטול אירוח רדיו ברמלה, דחיית הופעה עקב רעש של טרקטורים, ביטול חזרה בירושלים, ובסוף גם הפנצ'ר הזה. חוויות, חוויות חוויות. הלוואי ובחצי השני יהיו עוד יותר דברים לא צפויים. אחרת מה כל זה שווה?
לפני שנתיים עזבתי לטובת תל אביב את קיבוץ גבעת חיים איחוד, וההופעה אמש במועדון לחבר בקיבוץ ההום-טאון שלי היתה מיוחדת מאוד עבורי. אמיתי וילק התארח על הבס, ההגברה נשמעה מעולה, האווירה הרגישה חצי זרה חצי ביתית – כל הגורמים האלה ועוד סחטו ממני את ההופעה עם הביצועים אולי הטובים ביותר עד כה במסע. זה הרגיש אחרת לשיר בקיבוץ שורה כמו "Far from here I can really be me again". הרבה מהשירים נכתבו בקיבוץ, וחלקם זכו אתמול לבמה אצלו לראשונה.
אסיים בהודעה מרגשת: ההופעה בעין הוד, על-אף השריפה, תתקיים במלוא הכוח. דני, הבעלים של הארט-בר ובשלן הבירה הביתית המהולל, מצפה לי שם בכליון עיניים עם עוד איזה 15 אנשים לדבריו שנשארו בכפר. החיים ממשיכים, הכל מתגלגל, נעים קדימה. מחצית שניה מוצלחת שתהיה.
04:12, גבעת חיים איחוד, הבית של אמא
כיף לקרוא את היומן ו"להשתתף" איתך בחוויות הדרך. נראה שאתה עושה חיים :)
השבמחקשיהיה חצי שני מוצלח ומהנה לא פחות! :)