יומן מסע חלק 8 - "כל בלון סופו..."

פעם ראשונה במסע שאני כותב יומן מסע בחברת אנשים אחרים. לא רק זה, אני גם מקריא בקול רם וברור את מה שאני כותב, תוך כדי. זה בטח ממש מעצבן אותם כי בין מילה למילה יש פאוזה, מאחר ואני מקריא בקצב ההקלדה שלי. אני לא יודע אם זה מצחיק אתכם, הקוראים, אבל ברגע זה אותנו זה מצחיק  כי זה מאוד נוגע לנו ברגע זה. ועכשיו אני אפסיק את זה ואמשיך לכתוב בלי להקריא בקול. סליחה, חבר'ה.

בואו נתחיל מהסוף: אני בקיבוץ געש, בדירתם הצנועה של נסיך ונסיכת הפולק הבלתי מעורערים, הגראהם נאש והג'וני מיטשל הישראלים, הלא הם תום הר-נוי ונטלי גבע. קיבוץ געש זה מטר מהרצליה, מה שאומר שאני כבר לא מסתובב במקומות מרוחקים ונידחים, אלא ממש כאן, בחצר האחורית של תל אביב. סוף המסע, ההקפה האחרונה לפני החזרה לשגרה, הפרק האחרון של הספר. דהיינו, החלק הבא ביומן המסע יהיה החלק האחרון. אבל די עם הטון הסיכומי הזה, מספיק כל העולם מסכם עכשיו את 2010 אז יש מזה מסביב בכל פינה.

מאז הפעם האחרונה שכתבתי, הספקתי לעשות שלוש הופעות בצפון. הראשונה היתה בחור השחור בקיבוץ כפר חרוב, מקום קטן וחם עם אנשים, איך נאמר, זהב. בדומה לסינקופה בחיפה, הרגשתי מאוד מחובר וקרוב לשירים ולקהל, סיפרתי הרבה בין השירים ונוצר סוג של דיאלוג משולש ביני לבין החומר לבין הקהל. שני שליש מהאנשים קנו דיסק בסוף ההופעה. לא שזה היה 40 מתוך 60, אלא יותר כמו 10 מתוך 15, אבל המקום הרגיש מלא בכל טוב.

יום אחרי כן נסעתי בדרכים יפות מאין כמוהן לקיבוץ דן, הרחק הרחק בגליל העליון, ושהיתי שני לילות אצל חברי נעמן שגר שם. היה טוב לראות קצת שלג, לעשן קפה ולשתות סיגריה ליד הנחל הקטן, לשחק פינג פונג ולראות בערב את ההופעה של אינגה דינגו בקיבוץ עמיר. אמיתי וניר הצטרפו אליי בפעם השלישית והופענו בקיבוץ דן מול קבוצה של 30 אוסטרלים בפרוייקט תגלית, סטודנטים מתל חי וכמובן חיילים שבאו להזדמנות אחרונה לעשות כיף לפני שהם חוזרים לעוד שבועיים בצבא. גם אנחנו עשינו כיף, בעיקר זכור לי המבורגר משובח וצ'יפס טעים שהייתי מת להבין מה סוד ההצלחה שלו.

ההופעה השלישית היתה בקריית שמונה במרקיה הקטנה והחמודה של חברותיי המתוקות אפרת ויסמין. יסמין היתה קצת חולה, מה שלא עצר אותי מלישון אצלן ולהצליח לא לחטוף צננת. התחברתי באיזו קומבינה למערכת הביתית של המקום (הרמקולים הרציניים להופעות עוד לא הגיעו...) והסאונד היה סביל לגמרי, אפילו נחמד. מה שנקרא, שמעו. אספנו כסף לתוך כובע קסמים שכזה והקהל היה נדיב ומפרגן; הצלחה גדולה וסיומת מצויינת לפרק הצפון הארוך שנחתם. כאמור, אני ליד הרצליה. יש פה הופעה הערב. אחרי זה רק נשארה לה הוד השרון וזהו, מופע הסיום בתל אביב. כל כך התרגלתי לחיים בדרכים, למושג הזה של מסע, להיות על במה רוב השבוע... מעניין מה יהיה סופו של הבלון הזה.

20:01, הדירה של נטלי ותום, קיבוץ געש

ההופעה הבאה: הערב באינגה, הרצליה פיתוח

מקבץ תמונות מס' 2

שבת שלום מקיבוץ דן!

נותר עוד שבוע אחד עד סוף המסע ובקושי הראיתי תמונות, אז הנה עוד מקבץ תמונות קטנטן עם כמה רגעים מהשבוע וחצי האחרונים: הופעה במעברות, הופעה בסינקופה בחיפה ושתי תמונות מהאירוח ברדיו קול הכנרת. מחר הופעת להקה כאן בפטריה ואז יתחיל השבוע הסוגר של הסיבוב הנהדר הזה, שעובר לי מהר, מהר מדי... יומן מסע חלק 8 ביום ראשון. סופ"ש מעולה שיהיה:

פאב הח"צ, קיבוץ מעברות (צילם ארז לביא):

סינקופה, חיפה (צילמה תמר שלם):

רדיו קול הכנרת (צילמה בת-חן):

יומן מסע חלק 7 - "שברירי חוויה 2.0"

לאור ההצלחה המסחררת של הפוסט "שברירי חוויה" מלפני שבוע וחצי, הנה עוד נסיון צנוע לספר על ארבעת הימים האחרונים באמצעות כמה חלקים קצרים ותמציתיים.

אחד פלוס אחד

בהופעה בחיפה ניסיתי לראשונה להגביר את הגיטרה עם מיקרופון (בנוסף לחיבור הרגיל שלה עם הפיקאפ) ואני חייב לציין שההבדל מרשים. מקווה שייצאו לי עוד הזדמנויות לעשות את זה. בכל אופן, אחרי ההופעה המשכתי עם חברה לפאב אחר בעיר שהיה בו אחד פלוס אחד על כל הבירות. משם והלאה אני לא זוכר הרבה אבל המילים "פיינט", "צ'ייסר", "קיא", והמשפט "אל תשכח את הגיטרה שלך יא שיכור" מצלצלים לי מוכר. ביום למחרת קמתי קצת לפני השקיעה.

אחד על אחד

יש משהו מאוד אינטימי בלשבת על גבעה, בתוך מכללה, רק אתה ושדר רדיו, בחדר קטן בתשע בערב, לדבר קצת ולשיר שירים שאתה לא יודע אם יש מישהו שיושב בבית ושומע אותם, אבל זה גם לא כל כך משנה לך באותו רגע. הופעה אחד על אחד. ואז אתה מקפל ציוד, יוצא החוצה והמציאות מכה בך שוב.

תזכורת

עם ליאור, שרשום לי בפלאפון כ"טיקה ליאור", עבדתי תקופה ארוכה בבר בקפה טיקה (ז"ל) שהיה בשינקין. מאז הוא הספיק לחזור הביתה לקריית טבעון ולא ראיתי אותו איזה שנה לדעתי, אז אחרי רדיו אורנים נסעתי לעשות אצלו את הלילה בעליית הגג של בית המשפחה. איזה נוף היה לי משם! תזכורת טובה לאיפה אני נמצא, מה אני עושה, ואיזה זכות זאת להסתובב חודש שלם ולספוג מהמקומות שאני עובר בהם.

נחת

עדה, אמא של חברי נמרוד, עושה לי סיור ומסבירה שגעתון הוא קיבוץ של אמנים. שמוליק כץ, שבין היתר אייר את הספר "דירה להשכיר" החרוט לי עמוק בתודעה, הוא מכאן. אבא של עדה הוא אדריכל שאחראי בין היתר על בניין המועצה של עמק חפר, בו יצא לי להיות בזמנו כשחיסנתי את שיף, הכלב המיתולוגי שלי מתקופת התיכון. יניב ורועי, בני כיתה שלי, מצטרפים אליי להופעה בפאב הקיבוץ ונשארים את הלילה. אנחנו מצלמים הרבה בוידאו ובצהרים שלמחרת נוסעים לכפר יאסיף לחומוס באבו אדהם, אולי המנה הכי מעייפת במזרח התיכון. יום יפה היום. איזו נחת, לוחשת לי הכרס, ואני מהנהן בחיוך.

עתיד

מה יהיה בעתיד? העתיד הרחוק, העתיד הקרוב? אני לא ממש יודע, אני רק יודע שמתישהו המסע הזה ייגמר, ואז העולם ימשיך להסתובב סביב עצמו, החיים של כולם ימשיכו להתקדם בקצב אחיד (של 60 שניות לדקה בדיוק) ואף אחד עדיין לא יידע מה יהיה בעתיד, שזה בעצם העתיד של העתיד. וכל זה יחזור על עצמו המון פעמים. אז כשאני חושב על זה ככה, אולי עדיף להתרכז במה שיש עכשיו. זה נשמע לי הכי הגיוני. נכון רועי'קה?

15:57, הבית של עדה, קיבוץ געתון

ההופעה הבאה: 23.12, החור השחור, קיבוץ כפר חרוב

יומן מסע חלק 6 - "שלושת האחיות"

הבכורה - המאכזבת

ידעתי שיגיע הרגע שזה יבוא: הופעה לא מוצלחת. בכל השבועיים הראשונים הצלחתי להמנע מזה, אבל החוויה הלא נעימה הגיעה בסופו של דבר בקיבוץ מענית. בהתחלה היו מעט אנשים, ובאמצע ההופעה, כשכבר הגיע יותר קהל, לא היתה הקשבה וסבלנות, והרגשתי בשלב מסויים שאני בעצם לא מנגן עבור אף אחד, אלא רק לעצמי. זה נדיר שתחושות כאלה מגיעות כשאני על במה, כי בדרך כלל אפשר להביט סביב ולשים לב לפחות למישהו אחד שבעניין, לגמרי שם, מטה אוזן. ההתמודדות עם זה ביום חמישי הסתכמה בלהמשיך בהופעה ולסיים אותה קצת מוקדם מהמתוכנן, ולא מתוך מקום של "שבירה" אלא מתוך מקום של "יש גם כאלה". אם אין טעם ומשמעות למה שקורה, אז לפעמים עדיף שלא יהיה. אנשי המקום היו מקסימים ואחרי ההופעה גם פגשתי שם שני חברים שישבתי איתם שעה פלוס, כך שהערב נגמר דווקא בתחושה טובה. כאמור, יש גם כאלה.

האמצעית - המרגשת

יום אחרי-כן, סיפור אחר לחלוטין. מאה שמונים מעלות. קיבוץ מעברות מול 100 איש, הופעת איחוד חד-פעמית עם הריברבנד, החבר'ה איתם הקלטתי את האלבום שמעט אחריו הפסקנו לעבוד ביחד. אווירה חגיגית, חשמל באוויר, סאונד מעולה, מקום גדול ומשופץ. ניגנו עם המון תשוקה, מתרפקים על האולד דייז, משוחררים ובועטים, בסביבה ביתית ומפרגנת. היה לי מאוד מיוחד ואני שמח שעשינו את זה.

הצעירה - הכיפית

בשבת, כל צלצולי השעונים לא הצליחו להעיר את עבדכם הנאמן, המתמחה בתורת השינה העמוקה מזה שנים. התעוררתי בבהלה קלה ב-11:30, התארגנתי בשיא הבזק ודהרתי עם הרכב לכפר האמנים עין הוד. היום היה יחסית יפה והוא משך לאזור הרבה מטיילים שבאו לראות את הכרמל שלאחר השריפה הגדולה. בעלייה לעין הוד הסתכלתי שמאל וימין על העצים המפוייחים. מוזר, עץ אחד שרוף לחלוטין ולידו אחד ללא נזק בכלל. קטל רנדומלי. הכפר המה מבקרים. פתחתי את היום עם כוס קפה שחור, בירה חומה מאוזנת (תוצרת ביתית של דני, בעל המקום) וסיגריה. אחרי ההופעה המשכתי לפיצה ביתית הישר מהתנור ולשיחה עם בחור נחמד ומשופם, בעל כלבה בשם פיצה. הכובע התמלא בכסף מהקהל, הכרס התמלאה בעוד בירת סטאוט כהה ואחת בהירה-צהובה, והמשכתי לחיפה לצלחת אורז עם עדשים ונמנום על הספה בביתי ליומיים הקרובים.

שלושה ימים, שלוש הופעות, כל אחת שונה בתכלית מאחיותיה. המכנה המשותף הוא שהזמן עובר והמסע מתקצר. החוויות מצטברות ומעצבות, מלשון עיצוב ולא עצב כמובן. את העצב, המעט שיש לפעמים, השארתי בבית.

22:13, הדירה של לרה וניר, חיפה

יומן מסע חלק 5 – "מחצית"

אחרי סופשבוע ארוך וסוער בירושלים, שכלל גם שידור ברדיו הר הצופים של הופעת הלהקה באוגנדה, אמרתי יפה שלום והמשכתי לכיוון עיר המדע והתרבות, הלא היא רחובות. חבר ותיק מהבית שלומד שנה שלישית בפקולטה לחקלאות, היה המארח שלי הפעם. "שתדע לך, שיימוס, אתה הראשון מכל החבר'ה שבא לבקר אותי פה," הוא אומר. קשה להאמין. אבל מצד שני זה הגיוני קצת, אני בעצמי לא ביקרתי אותו עד למסע הזה. זה אחד הדברים שאני הכי מבסוט עליהם בהרפתקה הזו, אני זוכה בהזדמנויות פז לבקר ולראות חברים שככה סתם לא יוצא לי להתראות איתם הרבה, אם בכלל. וכולם דואגים לי במסירות, נהנים מהחברה הטובה, מזה שיש את מי לארח. פשוט תענוג.

אמיתי וניר הצטרפו אליי להופעת להקה שניה במסע, בפאב הטפטפת במעונות של הפקולטה. עמדנו שם (טוב, נכון, ניר ישב, מה לעשות, הוא מתופף) וניגנו להם שירי פולק חמים, בחוץ היה קר, המבטים של הקהל הנפלא היו חמים, הבירה היתה קרה. אבל אחרי ההופעה המקום התרוקן תוך פחות מחמש דקות, לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. ברגע שנוגן אקורד הסיום ואמרתי את ה"תודה רבה" האחרון, הקהל, שדווקא היה מאוד בעניין במהלך הערב, התפזר הביתה כאילו הכריזו על חפץ חשוד. אפשר להבין, יש לימודים על הבוקר לכולם. אבל הלו, לפחות עוד איזה שליש, לא?

אותו ערב ממש לא נגמר אז. בחניית הפקולטה אמיתי גילה לפתע לא רק שיש לו פנצ'ר בצמיג הקדמי-ימני, אלא גם פנצ'ר בצמיג הרזרבי. הצמיג של ניר לא התאים, ושלי? ניחשתם נכון, גם כן פנצ'ר. ניר – נוסע הביתה. אמיתי – תקוע איתי ללילה בעיר המדע, אין ברירה. על הבוקר נסענו לפנצ'ריה רחובותאית מן המניין וסידרנו את העניינים. לצמיג שלי שלום, אמיתי נאלץ להחליף לחדש. נו מילא, קורה.

רחובות סימלה את סוף חציו הראשון של המסע, חצי שבו כל ההופעות התקיימו דרומית לקו תל אביב, חצי פחות אינטנסיבי מהבא אחריו, וחצי שבו היו מספר לא מבוטל של בלת"מים (דברים בלתי מתוכננים): איחור האוטו בשבוע, ביטול אירוח רדיו ברמלה, דחיית הופעה עקב רעש של טרקטורים, ביטול חזרה בירושלים, ובסוף גם הפנצ'ר הזה. חוויות, חוויות חוויות. הלוואי ובחצי השני יהיו עוד יותר דברים לא צפויים. אחרת מה כל זה שווה?

לפני שנתיים עזבתי לטובת תל אביב את קיבוץ גבעת חיים איחוד, וההופעה אמש במועדון לחבר בקיבוץ ההום-טאון שלי היתה מיוחדת מאוד עבורי. אמיתי וילק התארח על הבס, ההגברה נשמעה מעולה, האווירה הרגישה חצי זרה חצי ביתית – כל הגורמים האלה ועוד סחטו ממני את ההופעה עם הביצועים אולי הטובים ביותר עד כה במסע. זה הרגיש אחרת לשיר בקיבוץ שורה כמו "Far from here I can really be me again". הרבה מהשירים נכתבו בקיבוץ, וחלקם זכו אתמול לבמה אצלו לראשונה.

אסיים בהודעה מרגשת: ההופעה בעין הוד, על-אף השריפה, תתקיים במלוא הכוח. דני, הבעלים של הארט-בר ובשלן הבירה הביתית המהולל, מצפה לי שם בכליון עיניים עם עוד איזה 15 אנשים לדבריו שנשארו בכפר. החיים ממשיכים, הכל מתגלגל, נעים קדימה. מחצית שניה מוצלחת שתהיה.

04:12, גבעת חיים איחוד, הבית של אמא

מקבץ תמונות מס' 1

 לפנות-בוקר טוב לכם מרחובות!

חציו הראשון של המסע עומד להסתיים וזה הזמן להביא לכם מקבץ תמונות ראשון. אמנם די צנוע, אבל בפה מלא, זוהי אסופה לכל דבר, העונה ללא כל צל של ספק להגדרה "מקבץ". תמונות מההופעות בשדה בוקר ובירושלים. הערב תהיה הופעה בטפטפת, הפאב של הפקולטה לחלקאות כאן בעיר המדע, הלא היא רחובות. יומן מסע חלק 5 -- בקרוב מאוד. תפאדלו:

שדה בוקר (צילם ניר גונן):

אוגנדה, ירושלים (צילם שי לביא):

יומן מסע חלק 4 - "שברירי חוויה"

אז מה איתך? איך הולך בטור? איך ההופעות?

קשה לתמצת ב-400 מילים (פחות או יותר) מה קורה איתי, ואיך הולך לי בטור בינתיים, ואיך אני חווה את ההופעות ואת המקומות שאני מטייל בהם. יש המון דברים שאני רוצה לכתוב, אומר לעצמי "תזכור לכתוב!" כשהם קורים ואז שוכח, לפעמים זוכר... ואני מסנן מלא, כי בסופו של דבר אני רוצה לכתוב משהו מעניין, לא סתם איפה הייתי ומה עשיתי. אז היום פוסט נסיוני, ארוך מהרגיל, בנוי מחלקים קצרים ותמציתיים. שברירי חוויה. בואו נראה אם אני אצליח.

חינוך

בדרך משדה בוקר למשפחת אחי בגדרה אספתי שלושה טרמפיסטים, נוער גבעות אחרי טיול בנגב. דחסתי את כל הציוד שלי בבגאז' ונתתי להם לנמנם. את הזה שירד אחרון, בחור חמוד לאללה, ניסיתי לחנך עם קצת רדיוהד, דווקא אהב את הקול של תום יורק. אמר שמזכיר לו את אברהם טל ואת אפרת גוש.

לאקי

אני משתדל לצלם כמה שיותר בוידאו. ישנתי בכפר מרדכי שני לילות אצל אביעד, עשינו טיול קצר וצילמנו מלא שטויות, כולל ג'אם עם מפוחית ותוף צעצוע. אחר כך לקחנו לוטרינר כלב לברדור רזה ופצוע שהסתובב ליד הבית של אביעד יומיים. בזכות סריקת צ'יפ זריזה אותר הבעלים אסיר התודה ולאקי, שהספקתי להיקשר אליו קצת, חזר הביתה. שמישהו יודיע למשטרת הקארמה, תודה מראש.

מחתרת

ביום חמישי הופעתי בגבעת ברנר במקום ש"לא קיים”. לדעתי הייתי באזור הדמדומים באותו ערב, מימד אחר שלא ברור איך הגעתי אליו מלכתחילה. כבר שבע וחצי שנים הוא "לא קיים”, אבל היו בו מאות הופעות והוא גרם להרבה גבות להתרומם, אני בטוח. בקיצור, זה הדבר הכי מחתרתי שיצא לי להיתקל בו בארץ עד היום, אני רק מאחל לעצמי שאמשיך להיתקל בעוד מקומות כאלו.

אינדי?

גיליתי שלוקח לי בדיוק 50 שניות לרשום על פוסטר גדול וירוק (שכבר מודפס עליו "עמוס צימרמן – דצמבר טור 2010”), בעזרת טוש שחור עבה ולמרות ההתאוששות האיטית של הבוקר: “הופעת סיום המסע! / אוזןבר / 30 ש"ח / 3.1.2011 / 22:30”. תכפילו את זה ב-300 פוסטרים ויוצא 15000 שניות, שזה בערך 4 שעות. אינדי זה עצמאי, נכון?

בלת"ם

לא תיארתי לעצמי תרחיש כזה מוזר: ביום שישי, בירושלים, נדחתה לי בשעתיים הופעת צהריים הודות לזוג דחפורים שהשביתו את הרחוב עם רעש מחריש אוזניים. הדבר היחיד שבטוח בכל המסע הזה הוא שאי אפשר להיות בטוחים בשום דבר בכל המסע הזה. ההופעה, אגב, היתה יופי והבירה בבירה קרה וטעימה.

אז מה איתי? כיף לי. איך הולך בטור? טוב לי איפה שאני נמצא, וזה לא ממש משנה איפה זה ומה התכניות. איך ההופעות? כל אחת ואחת חוויה, אני תמיד הולך לישון עם חיוך. אסיים עם ציטוט מתוך הפסקול של אדי ודר ל-Into The Wild, אמנם מסע מסוג אחר, אבל מסע זה מסע. שיהיה אחלה שבוע.

On a bended knee is no way to be free
lifting up an empty cup I ask silently
that all my destinations will accept the one that's me
so I can breath

04:01, הדירה של אמיתי ואיה, ירושלים

ההופעה הקרובה: 12.12 אוגנדה, ירושלים (תועבר גם בשידור חי ברדיו הר הצופים)

יומן מסע חלק 3 - "קסם באוויר"

השבוע הראשון של המסע עבר-חלף לו במהירות לא הגיונית ואפילו מבאסת. כבר ה-8 לחודש? זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשקמתי היום וראיתי בפלאפון המרקיב שלי את התאריך. אז כדי לנחם את עצמי שמתי דיסק מעולה של ה-Decemberists והתיישבתי לכתוב מילים אלו ולסכם את השבוע הבהחלט מוצלח שהוקדש לדרום הארץ. שלוש הופעות ראה הנגב: קדש ברנע (עליה סיפרתי כבר), באר שבע, ואתמול כאן בקיבוץ שדה בוקר.


בבאר שבע הופעתי ביום שני בעשן הזמן, חנות ספרים יד שניה סלאש מרכז מיחזור סלאש פאב הופעות, ובקיצור, מוסד ותיק עם אווירה מיוחדת ואופי חזק משלו. הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנכנסים לחלל הקטן הוא ברז הגולדסטאר שבבר, ומשם עוברת העין לאינסוף המודעות על הקירות והתקרה שמספרים סיפור על מקום שאירח מאות ומאות של אמנים במהלך שנותיו. היה זמן עד לתחילת ההופעה אז בנוסף לשיחות עם חברים הלומדים בעיר ולא ראיתי הרבה זמן התמקדתי בעיקר בחיסול כמויות מסחריות של בירה. עליתי על הבמה די מתנדנד ונתתי סט חופשי ומאושר שכמו השבוע הזה, נגמר נורא מהר. אבל היה קסם באוויר.


בשדה בוקר נתתי אחת ההופעות הכי מיוחדות שלי בשנה האחרונה. היא היתה תמצות של הדבר הזה שבדיוק בגללו לקחתי גיטרה ויצאתי למסע הזה. שלושים אנשים, קיבוצניקים ובני גרעין בגילאים מגוונים, נמלטו מהקור, נדחסו בפאב אירי חמים וקטן מעץ, אכלו מרק חם והקשיבו לאדם זר שמעולם לא ראו שר שירים שמעולם לא שמעו, ועוד באנגלית. מיד אחרי החנוכיה והמעוז-צור אני עולה ומציג את עצמי, מופתע מהשקט המוחלט שנוצר ברגע אחד, עומד מולם זקוף, מנסה לשיר כמה שיותר ברור, להעביר את המילים, משלב כמה קאברים, שר בעיניים פקוחות. וזה עבד – היה ערב נפלא ומפתיע, הייתי לבד בלי להכיר איש ולא צפיתי לכזאת הצלחה בפאב שדה בוקר. הם באמת קיבלו אותי בזרועות פתוחות, הקשיבו, נהנו וגם קנו כמה דיסקים. היה קסם באוויר.


לפני שעליתי להופיע, ישבתי על הבר ואכלתי מרק פטריות (מעולה!) עם כוס בירה בצד. אישה מבוגרת שאלה אותי מי מופיע הערב, עניתי שאני. התחלנו לשוחח, דיברנו על 30 שנה למות לנון והיא סיפרה שהיא ממנצ'סטר, אנגליה. בשנת 61' הביטלס דפקו לה פעילות בתנועת נוער בה הדריכה – כל החניכים הבריזו מההדרכה באותו ערב ונסעו לליברפול לראות את הפרמיירה של הביטלס. בטח היה שם קסם באוויר.


17:51, חדר של אנונימי, שדה בוקר

ההופעה הבאה: 9.12 בגרביצקי, גבעת ברנר

יומן מסע חלק 2 – "גם ככה לא רואים כלום"

המסע יצא לדרך עם הופעה ראשונה במועדון התרבות בקדש ברנע. הנסיעה הארוכה הסתיימה למעשה בקצה מדינתנו: ישר ואתה נכנס דרך המחסום למצרים, ימינה ואתה בקדש ברנע. משפחתו של בן-דודי קיבלה בזרועות פתוחות את איתמר שבא לצלם את ההופעה בוידאו, את חברו יעקב ואותי. תוך דקות ספורות התמלאו צלחותינו בפלפלים ממולאים, שניצלים, תבשיל בקר, ושאר ירקות. מיכל הקטנה, הצעירה מתוך ארבעת הבנות, כל כך התרגשה מהביקור שרק התעסקה בלמשוך (בחן רב, יש לציין) את מרבית תשומת הלב אליה – היא לא נגעה באורז ובשניצל. הזדעזעתי לגלות עד כמה היה קל לפולניות שבי לפרוץ החוצה.

כיאה למועדון תרבות במושב או בקיבוץ, היו בייגלה, זיתים ויין אדום מסודרים על כל שולחן. הקהל היה קשוב מאין כמוהו, נוכחות מכובדת של אנשי המושב וגם כמה שינשינים חמודים מניצנה הסמוכה. קצת לפני ההופעה עשיתי חזרה קצרה עם גלי, אחת הדודניות שלי, על שיר שלי שהיא ביקשה לשיר ביחד. בת 12 בלבד אבל מנגת גיטרה יפה, כותבת שירים משלה, ובעלת קול מלא ברגישות ובנוכחות נעימה. הביצוע על הבמה היה תענוג.

מאחר וצברתי נסיון של שנים בהשתתפות בחגים ובאירועים בקיבוץ שלי, סיטואציות כאלה היו פעם מקום מאוד טבעי עבורי. אולם בשנים האחרונות, עם חומר מקורי, אני לא רגיל להופיע במקום שאינו מועדון הופעות או בר, ולכן בהתחלה הרגשתי קצת מוזר וחשוף. לקח יותר מחצי שעה עד שנשבר הדיסטאנס שאני משתדל תמיד להמנע ממנו, ריחוק מעיק הנפוץ בעיקר בהופעות בתל אביב. לפתע הבנתי שאני עומד מול קהל מפרגן וחובק, שלא משנה מה אנגן ואשיר, הוא יטה אוזן וינסה לספוג את מה שיש לי לומר. משם והלאה ההנאה של הרגע החליפה את ההרגשה המוזרה ששררה בתחילת ההופעה. למרות אירועי היום הקשים בכרמל, היתה בכל זאת מידה מעטה של חגיגיות שכזו באוויר, אולי בגלל הסופגניות והחנוכיה ואולי בגלל שזו היתה יריית הפתיחה של המסע.

                      

בחסות הקור הדרומי, עישנתי בחוץ סיגריה עם איתמר ויעקב לפני השינה. הסתכלנו למעלה ואיתרנו בקלות את חץ הצפון, את הקסיופאה ואת העגלה הגדולה. הספקתי כבר לשכוח כמה טוב רואים את הכוכבים בשמי המדבר. אני מנסה להזכר אם בתל אביב בכלל רואים כוכבים כלשהם כשמביטים למעלה בלילה, אבל אז אני מבין משהו מוזר: בתל אביב אני אף פעם לא מסתכל למעלה. אין סיבה, אין צורך, אין טעם. אני חושב שגם ככה לא רואים כלום.

20:01, מושב יכיני, הדירה של יובל וגיא

ההופעה הבאה: יום ב' 6.12 בעשן הזמן, ב"ש

יומן מסע חלק 1 - "אז זהו, שלא בדיוק"

אני אמור לצאת למסע עוד עשר דקות. זאת אומרת, הייתי אמור. זה לא יקרה. ידעתי שיקרו דברים בלתי צפויים, שהתכניות ישתבשו מעט במהלך הדרך, שאצטרך לאלתר. אבל לא היה לי מושג שזה יקרה על הבוקר של ה-1 לדצמבר.

אז מה קרה? האוטו לא עבר טסט. משהו עם סרט זוהר, פח, ועוד איזה שניים שלושה סעיפים זניחים. הוא כנראה יעבור מחר בבוקר. זו דייהטסו של חבר יקר שכבר יש לו רכב חדש. הוא הציע לי לשלם על הטסט פלוס חודש ביטוח ולקחת אותו. הוא דואג להעביר אותו את הטסט, לסדר את הביטוח, לקחת ממני את ההוצאות והופ, אני מסודר. אז זהו, שלא בדיוק. לאנשים הטובים במכון הרישוי יש תכניות אחרות. מקסימום אוטובוסים בסופ"ש, אוטו בשבוע הבא. אבל די, אני לא בא להתבכיין, אני בא לספר. אז אני אספר.

מחר אני יוצא לקדש ברנע להופעה ראשונה מתוך 18 הופעות בחודש דצמבר, רובן הופעות סולו עם הגיטרה והמפוחיות. תכננתי את המסע הזה במשך שלושה חודשים בערך. אירגנתי אותו לבד: הרמתי טלפונים ושלחתי מיילים, מצאתי מחליפים זמניים לדירה והשגתי מצלמת וידאו, שלחתי בדואר פוסטרים ופתחתי איבנט ובלוג, עזבתי את העבודה. הכל (כמעט) מוכן, ההתרגשות עצומה, הציוד מסודר – נראה שזה הולך להיות חודש מעניין, מאתגר, מפתיע (הנה כבר מהרגע הראשון) וחווייתי מאין כמוהו.

אנחנו חוגגים הערב יום הולדת לאבא שלי וגם נר ראשון של חנוכה. הודות לחיפוש-בזק (במנוע החיפוש הפופולרי בעולם, נמאס לי ששמו מופיע כל הזמן בכל מקום) גיליתי שהחשמונאים הגיעו מהיישוב "חשמון" שבמדבר. אז מחר אני אצא לזמן איכות של כמה ימים עם המדבר, שבאמת כבר יותר מדי זמן אני מחכה לו. רק חסר לי נס חנוכה קטן ודייהטסו קטנה תצליח לעבור טסט.

15:36, תל אביב, הדירה שלי

ההופעה הבאה: יום ה' 2.12 קדש ברנע