יומן מסע חלק אחרון

"Being on tour is like being in limbo. It's like going from nowhere to nowhere."

-Bob Dylan

כבר יומיים שלמים שאני חושב מה לכתוב בפוסט האחרון של בלוג המסע. איך אפשר לסכם חוויה כזאת? איך אפשר להמחיש ולהסביר את התחושות שאחרי? את הסיפוק, את הדאון, את השובע, את הריקנות? זו משימה אבודה מראש, ככה שאני אפילו לא ממש אנסה. אולי בשלושה משפטים קצרים, בעצם:

היה אדיר. ראיתי, ביקרתי, טיילתי, הופעתי, למדתי, חוויתי, ובעיקר הייתי. ואני מתכוון לעשות את זה עד שאני פשוט לא אוכל לעשות את זה יותר.

תודה לכל מי שאירח אותי בחודש הזה, שהשאיר איזו תגובה מחזקת, שהלווה לי איזה אוטו, איזו מצלמה, שליווה בשקט, שהכין לי אוכל, שבא להופעה, שהיה שם יחד איתי, שעקב מרחוק.

ההופעות ממשיכות. יהיו עוד אלבומים, יהיו עוד מסעות, יהיה גם חו”ל. ותהיה מוסיקה. תמיד.

"A lot of people can't stand touring but to me it's like breathing. I do it because I'm driven to do it."

-Bob Dylan

02:58, הדירה שלי בתל אביב

יומן מסע חלק 8 - "כל בלון סופו..."

פעם ראשונה במסע שאני כותב יומן מסע בחברת אנשים אחרים. לא רק זה, אני גם מקריא בקול רם וברור את מה שאני כותב, תוך כדי. זה בטח ממש מעצבן אותם כי בין מילה למילה יש פאוזה, מאחר ואני מקריא בקצב ההקלדה שלי. אני לא יודע אם זה מצחיק אתכם, הקוראים, אבל ברגע זה אותנו זה מצחיק  כי זה מאוד נוגע לנו ברגע זה. ועכשיו אני אפסיק את זה ואמשיך לכתוב בלי להקריא בקול. סליחה, חבר'ה.

בואו נתחיל מהסוף: אני בקיבוץ געש, בדירתם הצנועה של נסיך ונסיכת הפולק הבלתי מעורערים, הגראהם נאש והג'וני מיטשל הישראלים, הלא הם תום הר-נוי ונטלי גבע. קיבוץ געש זה מטר מהרצליה, מה שאומר שאני כבר לא מסתובב במקומות מרוחקים ונידחים, אלא ממש כאן, בחצר האחורית של תל אביב. סוף המסע, ההקפה האחרונה לפני החזרה לשגרה, הפרק האחרון של הספר. דהיינו, החלק הבא ביומן המסע יהיה החלק האחרון. אבל די עם הטון הסיכומי הזה, מספיק כל העולם מסכם עכשיו את 2010 אז יש מזה מסביב בכל פינה.

מאז הפעם האחרונה שכתבתי, הספקתי לעשות שלוש הופעות בצפון. הראשונה היתה בחור השחור בקיבוץ כפר חרוב, מקום קטן וחם עם אנשים, איך נאמר, זהב. בדומה לסינקופה בחיפה, הרגשתי מאוד מחובר וקרוב לשירים ולקהל, סיפרתי הרבה בין השירים ונוצר סוג של דיאלוג משולש ביני לבין החומר לבין הקהל. שני שליש מהאנשים קנו דיסק בסוף ההופעה. לא שזה היה 40 מתוך 60, אלא יותר כמו 10 מתוך 15, אבל המקום הרגיש מלא בכל טוב.

יום אחרי כן נסעתי בדרכים יפות מאין כמוהן לקיבוץ דן, הרחק הרחק בגליל העליון, ושהיתי שני לילות אצל חברי נעמן שגר שם. היה טוב לראות קצת שלג, לעשן קפה ולשתות סיגריה ליד הנחל הקטן, לשחק פינג פונג ולראות בערב את ההופעה של אינגה דינגו בקיבוץ עמיר. אמיתי וניר הצטרפו אליי בפעם השלישית והופענו בקיבוץ דן מול קבוצה של 30 אוסטרלים בפרוייקט תגלית, סטודנטים מתל חי וכמובן חיילים שבאו להזדמנות אחרונה לעשות כיף לפני שהם חוזרים לעוד שבועיים בצבא. גם אנחנו עשינו כיף, בעיקר זכור לי המבורגר משובח וצ'יפס טעים שהייתי מת להבין מה סוד ההצלחה שלו.

ההופעה השלישית היתה בקריית שמונה במרקיה הקטנה והחמודה של חברותיי המתוקות אפרת ויסמין. יסמין היתה קצת חולה, מה שלא עצר אותי מלישון אצלן ולהצליח לא לחטוף צננת. התחברתי באיזו קומבינה למערכת הביתית של המקום (הרמקולים הרציניים להופעות עוד לא הגיעו...) והסאונד היה סביל לגמרי, אפילו נחמד. מה שנקרא, שמעו. אספנו כסף לתוך כובע קסמים שכזה והקהל היה נדיב ומפרגן; הצלחה גדולה וסיומת מצויינת לפרק הצפון הארוך שנחתם. כאמור, אני ליד הרצליה. יש פה הופעה הערב. אחרי זה רק נשארה לה הוד השרון וזהו, מופע הסיום בתל אביב. כל כך התרגלתי לחיים בדרכים, למושג הזה של מסע, להיות על במה רוב השבוע... מעניין מה יהיה סופו של הבלון הזה.

20:01, הדירה של נטלי ותום, קיבוץ געש

ההופעה הבאה: הערב באינגה, הרצליה פיתוח

מקבץ תמונות מס' 2

שבת שלום מקיבוץ דן!

נותר עוד שבוע אחד עד סוף המסע ובקושי הראיתי תמונות, אז הנה עוד מקבץ תמונות קטנטן עם כמה רגעים מהשבוע וחצי האחרונים: הופעה במעברות, הופעה בסינקופה בחיפה ושתי תמונות מהאירוח ברדיו קול הכנרת. מחר הופעת להקה כאן בפטריה ואז יתחיל השבוע הסוגר של הסיבוב הנהדר הזה, שעובר לי מהר, מהר מדי... יומן מסע חלק 8 ביום ראשון. סופ"ש מעולה שיהיה:

פאב הח"צ, קיבוץ מעברות (צילם ארז לביא):

סינקופה, חיפה (צילמה תמר שלם):

רדיו קול הכנרת (צילמה בת-חן):

יומן מסע חלק 7 - "שברירי חוויה 2.0"

לאור ההצלחה המסחררת של הפוסט "שברירי חוויה" מלפני שבוע וחצי, הנה עוד נסיון צנוע לספר על ארבעת הימים האחרונים באמצעות כמה חלקים קצרים ותמציתיים.

אחד פלוס אחד

בהופעה בחיפה ניסיתי לראשונה להגביר את הגיטרה עם מיקרופון (בנוסף לחיבור הרגיל שלה עם הפיקאפ) ואני חייב לציין שההבדל מרשים. מקווה שייצאו לי עוד הזדמנויות לעשות את זה. בכל אופן, אחרי ההופעה המשכתי עם חברה לפאב אחר בעיר שהיה בו אחד פלוס אחד על כל הבירות. משם והלאה אני לא זוכר הרבה אבל המילים "פיינט", "צ'ייסר", "קיא", והמשפט "אל תשכח את הגיטרה שלך יא שיכור" מצלצלים לי מוכר. ביום למחרת קמתי קצת לפני השקיעה.

אחד על אחד

יש משהו מאוד אינטימי בלשבת על גבעה, בתוך מכללה, רק אתה ושדר רדיו, בחדר קטן בתשע בערב, לדבר קצת ולשיר שירים שאתה לא יודע אם יש מישהו שיושב בבית ושומע אותם, אבל זה גם לא כל כך משנה לך באותו רגע. הופעה אחד על אחד. ואז אתה מקפל ציוד, יוצא החוצה והמציאות מכה בך שוב.

תזכורת

עם ליאור, שרשום לי בפלאפון כ"טיקה ליאור", עבדתי תקופה ארוכה בבר בקפה טיקה (ז"ל) שהיה בשינקין. מאז הוא הספיק לחזור הביתה לקריית טבעון ולא ראיתי אותו איזה שנה לדעתי, אז אחרי רדיו אורנים נסעתי לעשות אצלו את הלילה בעליית הגג של בית המשפחה. איזה נוף היה לי משם! תזכורת טובה לאיפה אני נמצא, מה אני עושה, ואיזה זכות זאת להסתובב חודש שלם ולספוג מהמקומות שאני עובר בהם.

נחת

עדה, אמא של חברי נמרוד, עושה לי סיור ומסבירה שגעתון הוא קיבוץ של אמנים. שמוליק כץ, שבין היתר אייר את הספר "דירה להשכיר" החרוט לי עמוק בתודעה, הוא מכאן. אבא של עדה הוא אדריכל שאחראי בין היתר על בניין המועצה של עמק חפר, בו יצא לי להיות בזמנו כשחיסנתי את שיף, הכלב המיתולוגי שלי מתקופת התיכון. יניב ורועי, בני כיתה שלי, מצטרפים אליי להופעה בפאב הקיבוץ ונשארים את הלילה. אנחנו מצלמים הרבה בוידאו ובצהרים שלמחרת נוסעים לכפר יאסיף לחומוס באבו אדהם, אולי המנה הכי מעייפת במזרח התיכון. יום יפה היום. איזו נחת, לוחשת לי הכרס, ואני מהנהן בחיוך.

עתיד

מה יהיה בעתיד? העתיד הרחוק, העתיד הקרוב? אני לא ממש יודע, אני רק יודע שמתישהו המסע הזה ייגמר, ואז העולם ימשיך להסתובב סביב עצמו, החיים של כולם ימשיכו להתקדם בקצב אחיד (של 60 שניות לדקה בדיוק) ואף אחד עדיין לא יידע מה יהיה בעתיד, שזה בעצם העתיד של העתיד. וכל זה יחזור על עצמו המון פעמים. אז כשאני חושב על זה ככה, אולי עדיף להתרכז במה שיש עכשיו. זה נשמע לי הכי הגיוני. נכון רועי'קה?

15:57, הבית של עדה, קיבוץ געתון

ההופעה הבאה: 23.12, החור השחור, קיבוץ כפר חרוב

יומן מסע חלק 6 - "שלושת האחיות"

הבכורה - המאכזבת

ידעתי שיגיע הרגע שזה יבוא: הופעה לא מוצלחת. בכל השבועיים הראשונים הצלחתי להמנע מזה, אבל החוויה הלא נעימה הגיעה בסופו של דבר בקיבוץ מענית. בהתחלה היו מעט אנשים, ובאמצע ההופעה, כשכבר הגיע יותר קהל, לא היתה הקשבה וסבלנות, והרגשתי בשלב מסויים שאני בעצם לא מנגן עבור אף אחד, אלא רק לעצמי. זה נדיר שתחושות כאלה מגיעות כשאני על במה, כי בדרך כלל אפשר להביט סביב ולשים לב לפחות למישהו אחד שבעניין, לגמרי שם, מטה אוזן. ההתמודדות עם זה ביום חמישי הסתכמה בלהמשיך בהופעה ולסיים אותה קצת מוקדם מהמתוכנן, ולא מתוך מקום של "שבירה" אלא מתוך מקום של "יש גם כאלה". אם אין טעם ומשמעות למה שקורה, אז לפעמים עדיף שלא יהיה. אנשי המקום היו מקסימים ואחרי ההופעה גם פגשתי שם שני חברים שישבתי איתם שעה פלוס, כך שהערב נגמר דווקא בתחושה טובה. כאמור, יש גם כאלה.

האמצעית - המרגשת

יום אחרי-כן, סיפור אחר לחלוטין. מאה שמונים מעלות. קיבוץ מעברות מול 100 איש, הופעת איחוד חד-פעמית עם הריברבנד, החבר'ה איתם הקלטתי את האלבום שמעט אחריו הפסקנו לעבוד ביחד. אווירה חגיגית, חשמל באוויר, סאונד מעולה, מקום גדול ומשופץ. ניגנו עם המון תשוקה, מתרפקים על האולד דייז, משוחררים ובועטים, בסביבה ביתית ומפרגנת. היה לי מאוד מיוחד ואני שמח שעשינו את זה.

הצעירה - הכיפית

בשבת, כל צלצולי השעונים לא הצליחו להעיר את עבדכם הנאמן, המתמחה בתורת השינה העמוקה מזה שנים. התעוררתי בבהלה קלה ב-11:30, התארגנתי בשיא הבזק ודהרתי עם הרכב לכפר האמנים עין הוד. היום היה יחסית יפה והוא משך לאזור הרבה מטיילים שבאו לראות את הכרמל שלאחר השריפה הגדולה. בעלייה לעין הוד הסתכלתי שמאל וימין על העצים המפוייחים. מוזר, עץ אחד שרוף לחלוטין ולידו אחד ללא נזק בכלל. קטל רנדומלי. הכפר המה מבקרים. פתחתי את היום עם כוס קפה שחור, בירה חומה מאוזנת (תוצרת ביתית של דני, בעל המקום) וסיגריה. אחרי ההופעה המשכתי לפיצה ביתית הישר מהתנור ולשיחה עם בחור נחמד ומשופם, בעל כלבה בשם פיצה. הכובע התמלא בכסף מהקהל, הכרס התמלאה בעוד בירת סטאוט כהה ואחת בהירה-צהובה, והמשכתי לחיפה לצלחת אורז עם עדשים ונמנום על הספה בביתי ליומיים הקרובים.

שלושה ימים, שלוש הופעות, כל אחת שונה בתכלית מאחיותיה. המכנה המשותף הוא שהזמן עובר והמסע מתקצר. החוויות מצטברות ומעצבות, מלשון עיצוב ולא עצב כמובן. את העצב, המעט שיש לפעמים, השארתי בבית.

22:13, הדירה של לרה וניר, חיפה

יומן מסע חלק 5 – "מחצית"

אחרי סופשבוע ארוך וסוער בירושלים, שכלל גם שידור ברדיו הר הצופים של הופעת הלהקה באוגנדה, אמרתי יפה שלום והמשכתי לכיוון עיר המדע והתרבות, הלא היא רחובות. חבר ותיק מהבית שלומד שנה שלישית בפקולטה לחקלאות, היה המארח שלי הפעם. "שתדע לך, שיימוס, אתה הראשון מכל החבר'ה שבא לבקר אותי פה," הוא אומר. קשה להאמין. אבל מצד שני זה הגיוני קצת, אני בעצמי לא ביקרתי אותו עד למסע הזה. זה אחד הדברים שאני הכי מבסוט עליהם בהרפתקה הזו, אני זוכה בהזדמנויות פז לבקר ולראות חברים שככה סתם לא יוצא לי להתראות איתם הרבה, אם בכלל. וכולם דואגים לי במסירות, נהנים מהחברה הטובה, מזה שיש את מי לארח. פשוט תענוג.

אמיתי וניר הצטרפו אליי להופעת להקה שניה במסע, בפאב הטפטפת במעונות של הפקולטה. עמדנו שם (טוב, נכון, ניר ישב, מה לעשות, הוא מתופף) וניגנו להם שירי פולק חמים, בחוץ היה קר, המבטים של הקהל הנפלא היו חמים, הבירה היתה קרה. אבל אחרי ההופעה המקום התרוקן תוך פחות מחמש דקות, לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. ברגע שנוגן אקורד הסיום ואמרתי את ה"תודה רבה" האחרון, הקהל, שדווקא היה מאוד בעניין במהלך הערב, התפזר הביתה כאילו הכריזו על חפץ חשוד. אפשר להבין, יש לימודים על הבוקר לכולם. אבל הלו, לפחות עוד איזה שליש, לא?

אותו ערב ממש לא נגמר אז. בחניית הפקולטה אמיתי גילה לפתע לא רק שיש לו פנצ'ר בצמיג הקדמי-ימני, אלא גם פנצ'ר בצמיג הרזרבי. הצמיג של ניר לא התאים, ושלי? ניחשתם נכון, גם כן פנצ'ר. ניר – נוסע הביתה. אמיתי – תקוע איתי ללילה בעיר המדע, אין ברירה. על הבוקר נסענו לפנצ'ריה רחובותאית מן המניין וסידרנו את העניינים. לצמיג שלי שלום, אמיתי נאלץ להחליף לחדש. נו מילא, קורה.

רחובות סימלה את סוף חציו הראשון של המסע, חצי שבו כל ההופעות התקיימו דרומית לקו תל אביב, חצי פחות אינטנסיבי מהבא אחריו, וחצי שבו היו מספר לא מבוטל של בלת"מים (דברים בלתי מתוכננים): איחור האוטו בשבוע, ביטול אירוח רדיו ברמלה, דחיית הופעה עקב רעש של טרקטורים, ביטול חזרה בירושלים, ובסוף גם הפנצ'ר הזה. חוויות, חוויות חוויות. הלוואי ובחצי השני יהיו עוד יותר דברים לא צפויים. אחרת מה כל זה שווה?

לפני שנתיים עזבתי לטובת תל אביב את קיבוץ גבעת חיים איחוד, וההופעה אמש במועדון לחבר בקיבוץ ההום-טאון שלי היתה מיוחדת מאוד עבורי. אמיתי וילק התארח על הבס, ההגברה נשמעה מעולה, האווירה הרגישה חצי זרה חצי ביתית – כל הגורמים האלה ועוד סחטו ממני את ההופעה עם הביצועים אולי הטובים ביותר עד כה במסע. זה הרגיש אחרת לשיר בקיבוץ שורה כמו "Far from here I can really be me again". הרבה מהשירים נכתבו בקיבוץ, וחלקם זכו אתמול לבמה אצלו לראשונה.

אסיים בהודעה מרגשת: ההופעה בעין הוד, על-אף השריפה, תתקיים במלוא הכוח. דני, הבעלים של הארט-בר ובשלן הבירה הביתית המהולל, מצפה לי שם בכליון עיניים עם עוד איזה 15 אנשים לדבריו שנשארו בכפר. החיים ממשיכים, הכל מתגלגל, נעים קדימה. מחצית שניה מוצלחת שתהיה.

04:12, גבעת חיים איחוד, הבית של אמא

מקבץ תמונות מס' 1

 לפנות-בוקר טוב לכם מרחובות!

חציו הראשון של המסע עומד להסתיים וזה הזמן להביא לכם מקבץ תמונות ראשון. אמנם די צנוע, אבל בפה מלא, זוהי אסופה לכל דבר, העונה ללא כל צל של ספק להגדרה "מקבץ". תמונות מההופעות בשדה בוקר ובירושלים. הערב תהיה הופעה בטפטפת, הפאב של הפקולטה לחלקאות כאן בעיר המדע, הלא היא רחובות. יומן מסע חלק 5 -- בקרוב מאוד. תפאדלו:

שדה בוקר (צילם ניר גונן):

אוגנדה, ירושלים (צילם שי לביא):